המאכלים שאסור לכם לפספס ביפן

אם יש משהו שיפן לימדה אותי, זה שאוכל הוא לא סתם אוכל - זו אמנות, זו פילוסופיה, זו דרך חיים. במשך הטיול שלי ביפן, כל ארוחה הייתה חוויה, כל מנה הייתה גילוי, וכל ביס גרם לי להבין מחדש מה זה אומר באמת לאכול. מהרגע הראשון שטעמתי אוכל יפני אמיתי ביפן, הבנתי שכל מה שחשבתי שאני יודע על אוכל יפני היה... ובכן, רק קצה הקרחון.

סטייק ואגיו - החוויה שלא אשכח לעולם

אוקיי, אז אני חייב להתחיל עם החוויה שעדיין גורמת לי לזיל ריר - סטייק ואגיו. זה לא סתם סטייק, חברים. זה משהו אחר לגמרי. כשהזמנתי אותו במסעדה בקובה, לא ידעתי למה לצפות למרות כל הסיפורים ששמעתי. ואז הגיע השף, הציג בפני את חתיכת הבשר כאילו היא יצירת אמנות (וזה בדיוק מה שהיא), והתחיל להכין אותה על הטפניאקי שלפני.

הביס הראשון... איך אני מתאר את זה? הבשר פשוט נמס בפה. שום לעיסה, שום מאמץ - רק התפוצצות של טעמים עשירים ומורכבים. השומן שזור בין סיבי הבשר בצורה כל כך מושלמת שזה כמעט לא נראה אמיתי. הטעם? תארו לעצמכם את הסטייק הכי טוב שאכלתם, והכפילו את העוצמה פי עשר. יש משהו כמעט חמאתי במרקם, משהו עמוק וארצי בטעם, ואיזו מתיקות עדינה שמתפתחת אחרי כמה שניות בפה.

הסיבה למה זה כל כך טעים? הבקר של ואגיו גדל בתנאים מאוד מיוחדים - הם מקבלים דיאטה מיוחדת, עיסויים, ולפי האגדות אפילו בירה ומוזיקה קלאסית. התוצאה היא בשר עם שיש שומן (מרבלינג) ברמה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. כן, המחיר מאוד גבוה (שילמתי כ-300 דולר לארוחה), אבל זו חוויה של פעם בחיים שבאמת שווה כל שקל.

סושי אמיתי - ככה זה נראה במקור

חשבתם שאתם יודעים מה זה סושי? גם אני חשבתי ככה. עד שהגעתי ליפן והבנתי שמה שאנחנו אוכלים בארץ זה בקושי דומה למקור. הסושי ביפן הוא משהו אחר לגמרי. קודם כל, כאן הם המציאו את זה! וזה מרגיש בכל פרט קטן.

נכנסתי למסעדת סושי קטנה בטוקיו, מהסוג שיש בו רק דלפק עם 8 מקומות ישיבה והשף עומד מולך. כבר מהרגע הראשון הבנתי שזו חוויה שונה - השף בוחן אותך, שואל מה אתה אוהב, ומתחיל להכין מולך. כל פיסת דג נבחרת בקפידה, נחתכת בזווית מדויקת, ומונחת על כדור אורז שעוצב ביד. הסושי מוגש אחד אחד, ואתה אמור לאכול אותו מיד - בחום הידיים של השף.

הטעם? וואו. הדג כל כך טרי שהוא כמעט מתוק, האורז בטמפרטורה מושלמת, והאיזון בין הדג לאורז פשוט מושלם. שימו לב - ביפן לא מוסיפים המון תוספות ורטבים. הכל פשוט ונקי - דג, אורז, ומעט וואסבי אמיתי (לא הדבר הירוק הזוהר שאנחנו מכירים). כל פיסה היא סיפור בפני עצמו - טונה שמנה שנמסה בפה, סלמון עם טעם עדין של ים, ואפילו דגים שלא הכרתי שהפכו לאהובים עליי.

המסעדות המסתוריות - ירידה אל המחתרת

אחד הדברים המיוחדים ביותר שגיליתי ביפן הוא תרבות המסעדות הנסתרות. יש משהו קסום בלרדת במדרגות צרות, להיכנס דרך דלת קטנה שכמעט לא נראית מהרחוב, ולגלות עולם שלם של קולינריה. המסעדות האלה, שנקראות "izakaya" או לפעמים "yokocho", הן לב ליבה של התרבות היפנית.

זוכר ערב אחד בשינג'וקו, טוקיו. הסתובבתי ברחובות הצדדיים וראיתי שלט קטן עם חץ שמצביע למטה. ירדתי במדרגות צרות וחשוכות, ופתאום נפתחה לפניי מסעדה קטנטנה עם 10 מקומות ישיבה. הבעלים, גבר מבוגר עם חיוך רחב, קיבל אותי בברכה למרות שלא דיברתי יפנית. התפריט? לא היה. הוא פשוט התחיל להביא לי מנות - יאקיטורי (שיפודי עוף) על גחלים, טמפורה קריספית, סלט של אצות ים, וסאקה חם. האווירה הייתה אינטימית, החום של הגריל מילא את החלל, והרגשתי כאילו אני אורח בבית של מישהו.

מוצ'י - הקינוח שלא הפסקתי לאכול

אם יש קינוח אחד שהתמכרתי אליו ביפן, זה המוצ'י. מדובר בעוגיות אורז דביקות וגמישות, בדרך כלל במילוי מתוק. אבל המילה "עוגייה" ממש לא מתארת את החוויה. המרקם של מוצ'י הוא משהו שלא דומה לשום דבר שתכירו - גמיש, רך, כמעט נמתח, ונמס בפה בצורה מיוחדת.

יש מוצ'י מסורתי עם מילוי של משחת שעועית אדומה מתוקה (אנקו), אבל היום יש אינסוף וריאציות - עם גלידה, עם פירות טריים, עם מאצ'ה, ואפילו עם שוקולד. אחד החוויות האהובות עליי היה לראות איך מכינים מוצ'י טרי - משתמשים בפטישי עץ ענקיים כדי לחבוט באורז המבושל עד שהוא הופך למסה דביקה. זה מופע בפני עצמו!

הטעם של מוצ'י טוב הוא עדין ומאוזן - לא מתוק מדי, עם טעם עדין של אורז, והמילוי מוסיף את הנגיעה המתוקה. זה קינוח שמרגיש קל אחרי ארוחה כבדה, אבל עדיין מספק ומיוחד.

על האש - יאקיניקו ויאקיטורי

אם אתם אוהבים בשר, תתאהבו ביפן. היאקיניקו (בשר צלוי יפני) והיאקיטורי (שיפודי עוף) הם חוויות שחייבים לעבור. ביאקיניקו, יושבים סביב שולחן עם גריל קטן במרכז, ומקבלים מגשים של בשר חתוך דק. אתם צולים את הבשר בעצמכם, טובלים ברטבים מיוחדים, ואוכלים עם אורז ומלפפונים כבושים.

מה שמיוחד ביאקיניקו היפני הוא האיכות של הבשר. כל חתיכה נבחרת בקפידה